"והנה מצרים נוסע אחריהם" (יד, י') רש"י מפרש: "בלב אחד כאיש אחד"; כלומר, הפסוק משתמש בלשון יחיד ביחס למצרים ("נוסע" ולא "נוסעים"), כדי ללמד שהמצרים היו מאוחדים בדעתם לרדוף את ישראל.

ובפרשת יתרו כותב רש"י במעמד הר סיני. ששם נאמר (שמות יט, ב), "ויחן שם ישראל נגד ההר", ועל כך כותב רש"י, "כאיש אחד בלב אחד".

המפרשים עומדים על כך, שלעניין מצרים, לשונו של רש"י היא "בלב אחד כאיש אחד", ואילו לעניין מתן תורה סדר הלשון הוא הפוך, "כאיש אחד בלב אחד" (קודם "כאיש אחד" ואחר כך "בלב אחד"). מובא בשם "האבני נזר", שמיישב את ההבדל כך: עם ישראל מאוחד באחדות פנימית הטבועה בהם, והם כנשמה אחת בגופים רבים.

ייתכן שיפרידו ביניהם חילוקי דעות ומריבות קשות, אך כאשר אלה מתבטלים, וכאשר הם מתאחדים לשם שמים, כמו במעמד הר סיני, הם חוזרים למעשה למצבם השלם והטבעי – האחדות. לא כן אצל המצרים – התאחדותם הייתה רגעית בלבד, לצורך המרדף אחרי בני ישראל.

לכן, ביחס למצרים הלשון היא "בלב אחד באיש אחד" – ה"לב אחד" הוא המטרה המשותפת, שהפכה אותם באופן זמני ל"איש אחד". אך ביחס לעם ישראל הסדר הוא הפוך- "כאיש אחד בלב אחד"- באופן טבעי הם איש אחד, וה"לב אחד", המטרה המשותפת, רק החזיר אותם למצבם הטבעי, והרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק" ביאר זאת בדרך משל למה הדבר דומה, למי שאומר, כי מכיוון שידו הימנית וידו השמאלית של ראובן שייכים הם לאיש אחד, לכן כל מה שהיד הימנית רוצה גם היד השמאלית רוצה.

ואילו כשהמדובר הוא בשני אנשים נפרדים, אז סדר המאמר היא להיפך, מכיוון שגם ראובן וגם שמעון רוצים אותו הדבר, לכן השתתפו יחד. ולכן, הרי ישראל נמצאים תמיד בסוד האחדות, וכלליות כנסת ישראל אינה אלא קומה אחת, ממילא כשהם חונים בלשון יחיד, הכוונה היא בגלל שהם כאיש אחד, והיחידים שבהם הם כמו יד הימין ויד השמאל של גוף אחד, לכן הם בלב אחד וכולם רוצים בחניה זו של הר סיני.

ויחן ישראל כאיש אחד בלב אחד. בשונה מזה המצריים, כשהם נוסעים בלשון יחיד הכוונה היא כי משום שהם כולם רוצים בנסיעה זו של רדיפה אחרי ישראל, לכן השתתפו כולם לדבר אחד, והרי הם כלב אחד באיש אחד. אוי כמה שהדברים אקטואליים לתקופה זו של הבחירות יש פירוד גדול בינינו זה מושך לכאן וזה מושך לכאן אך מקווים אנו שהגזירות והמחלוקות יוסרו והלב יישאר אחד כי המטרה אחת!! להגדיל תורה ולהאדירה.

–

לכל חיל פרעה…לא נשאר בהם עד אחד (יד, כח)- לשון הפסוק כאן היא "לא נשאר… עד אחד". ונחלקו ר' יהודה ור' נחמיה (במדרש תהלים, קו), האם פרעה עצמו טבע גם הוא. לפי ר' יהודה, פרעה טבע, ולפי ר' נחמיה, פרעה עצמו לא טבע.

ב"משך חכמה" מבואר, שמחלוקתם של ר' יהודה ור' נחמיה תלויה במחלוקתם הכללית במקומות אחרים, האם "עד בכלל", או "לא עד בכלל" (כלומר האם כשתורה נוקטת "עד" דבר מסוים, הכוונה היא כולל אותו הדבר, או מלבד אותו הדבר).

שיטת ר' נחמיה בדרך כלל היא, ש"עד ולא עד בכלל", ולכן גם כאן, בפרשת בשלח, כשנאמר "לא נשאר עד אחד", יש לפרש "עד ולא עד בכלל", דהיינו, שאחד נשאר, ו"אחד" זה הוא פרעה; ואילו ר' יהודה סובר בדרך כלל ש"עד ועד בכלל", וממילא, "עד אחד" פירושו שלא נשאר אפילו אחד, כך שפרעה מת אף הוא.

ולכאורה קשה לר' נחמיה מהפסוק בספר תהלים (קו, יא): "ויכסו מים צריהם, אחד מהם לא נותר", שמלשון זו משמע שאיש מהמצרים לא שרד. הגאון ר' חיים קנייבסקי מיישב, בספרו "טעמא דקרא" (עמ' מו), שבשלב הראשון, אף פרעה טבע, אלא שלאחר מכן החייהו הקב"ה כדי שיספר ניסיו. ומדייק כך מלשון הפרקי דרבי אליעזר, שם נאמר שהחייהו הקב"ה מבין המתים.

וכמו שכתב הבעל הטורים המביא מפרקי דרבי אליעזר פ' מ"ג, שפרעה ניצל והלך ומלך על נינוה, ומכוח זה האמינו בה' כשבא יונה להזהירם, כמתואר בספר יונה.

ויש מתרצים בשם הגאון מוילנא: יש הבדל בין "צר" לבין "אויב". צר, הוא מי שרודף מתוך שנאה ללא סיבה, ואילו אויב הוא אדם שרודף מתוך סיבה מוגדרת. את פרעה, אין להגדיר כ"צר", אלא כ"אויב", שהרי שעבודו את בני ישראל ורדיפתו אחריהם נבעו מרצונו להפכם לעבדים (וכן מתוך פחד כמבואר בתחילת ספר שמות). ממילא מיושבת הקושיה, שהרי לשון הפסוק היא "ויכסו מים צריהם, אחד מהם לא נותר", דהיינו, ההתייחסות היא ל״צר״ ולא ל״אויב״.

שבת שלום
אמיר